עקרונות הטיפול במשחק

 

בניית מרחב של קשר בטוח עם הילד באמצעות משחק

מהו משחק?

הרצף ההתפתחותי של המשחק

1. משחק תרגול סנסו-מוטורי, המשחק הפונקציונאלי:

זהו משחק האופייני לגיל שנה (אך כמובן שנשאר אתנו ברמה מסוימת כל החיים). במשחק זה יש תרגול פונקציות מוטוריות למילוי פונקציה מסוימת. למשל תרגול שרירים שמוביל לשכלול מוטורי. התרגול הזה מתחיל כמשחק בו מניע התינוק את איברי גופו וחפצים חיצוניים לגופו. אצל ילדינו, בגילאים יותר מאוחרים נראה סימנים של משחק מסוג זה ברמה יותר משוכללת במשחק הפיזי. דרך משחק הממוקד בפעילות גופנית – ריצה, קפיצה שיווי משקל וכו', הילד מפתח את שרירי גופו, את תפקודו ואת מיקומו בזמן ובמרחב וכו'. 

2. משחק בניה:

זהו משחק העוסק בפעולות של בניה בציפייה לאיזשהו תוצר. יש פה ביטוי קוגניטיבי של איזושהי פעילות שכלית והתחלה של תהליכים קוגניטיביים של תכנון וארגון. משחק זה מתפתח עם הזמן- הילד לומד לשיים את התוצר, לאפיין אותו, לתכנן באופן יותר מורכב ועם הזמן גם מתחיל ליצור דגמים יותר קרובים למציאות. בגיל 5 ילד כבר בונה עם תכנון ומקפיד יותר על קרבה למציאות.

3. משחק תפקידים, משחק סימבולי, משחקי "כאילו":

במשחק זה הילדים עסוקים ב"הצגות" שבהן למשתתפים יש תפקידים של בני משפחה או של אנשי מקצוע. המשחק מתפתח במקביל לרכישת השפה ומאפיין ילדים בגילאי שנתיים וחצי עד 6. המשחק הסמלי, משחק "כאילו",  מהווה הזדמנות עבור הילדים לחשוב באופן סמלי, לעסוק בייצוגים של הדברים.  הוא מאפשר לילדים ליצור ולחקור עולם שבו הם יכולים להתנסות ולהתאמן במצבים ותפקידים שונים.  תחושת השליטה במצבים דמיוניים מאתגרים ואף מפחידים, המתאפשרת במשחק, וכן  חוויות חיוביות אותן מזמן המשחק, מסייעות להתפתחותם של בטחון עצמי וחוסן.  תרומה נוספת נובעת ממשחק תפקידים, המאפשר לילדים לחוות מגוון רגשות ומעורר מודעות לרגשותיהם של אחרים. הוא אף  מגביר את המודעות  לקשר  הסיבתי בין פעולותיו של הילד לבין תוצאותיהן.

המשחק הסמלי  תורם ל:

  • אימון ושיפור יכולות של פתרון בעיות

  • היכולת להעלות אסטרטגיות התמודדות שונות בהתמודדות עם בעיות יומיומיות

  • חווית רגשות חיוביים

  • היכולת לבטא רגשות חיוביים ושליליים במצבים שונים

  • היכולת להבין את רגשות האחר ולקחת נקודת המבט של האחר

  • אספקטים שונים של הסתגלות כללית

וובסטר- סטראטון מציינת שישנם הורים הסבורים שמשחק מסוג זה, לא רק שאינו תורם דבר לילדיהם, אלא שיש בו משום נזק לבריאותם הנפשית. קיומם של "חברים דמיוניים" נתפסים אצל חלק מההורים כסימן להפרעה נפשית. לדבריה של וובסטר-סטראטון,  בחברה בה שמים את הדגש על הלימודים, על הצלחה כלכלית ועל ערכי עבודה, קשה לפעמים להשתחרר מהרעיון שהעיסוק במשחק הוא בזבוז זמן. למרות זאת, היא גורסת שצריך  להשתחרר מתפיסה זו, מפני שהמשחק מספק לילדים הזדמנויות  ללמוד על עצמם, על יכולותיהם ועל היחסים שלהם עם  הסובבים אותם.

 

4. משחקי כללים וחוקים:

משחקים  המנוהלים על-פי מוסכמות וחוקים מאפשרים אימון במצבים בין-אישיים מציאותיים ומקדמים את היכולות החברתיות. ילדים בגיל טרום-חובה עדיין אינם ממש מבינים משחקי קופסה ומשחקי  קלפים שבהם  צריך לנהוג על-פי חוקים או מוסכמות. הם עשויים לנסות ולשחק משחקים אלה, אך הם אינם פועלים תוך הבנה ברורה של החוקים. יכולת זו מתפתחת מאוחר יותר, סביב גיל שבע-שמונה.  

 

סיכום חשיבות המשחק בפן ההתפתחותי:

  • תרומה קוגניטיבית קוגניטיבית- לשיים, למיין, לחקור,  ללמוד "חוקי פיזיקה"  המותאמים לרמת הילד וכו'.

  • תרומה רגשית - מימוש פנטזיות, הפגת בדידות, פורקן רגשי, שליטה במצבים, הבעת רגשות "אסורים".

  • תרומה חברתית- הרחבת שדה הניסיון החברתי, יחסי גומלין, ניהול מו"מ, שכנוע, התמודדות עם ניצחון והפסד, פשרה , סבלנות, החלפת רעיונות.

  • תרומה גופנית- שליטה מוטורית, קואורדינציה, זריזות, תאום עין יד וכו'.

  • תרומה לשונית- שימוש בתקשורת ישירה, אופן פניה, ביטויים ורבליים במשחק, שימוש בשפה שונה במצבים שונים, אינטונציות, וכו'.

 

 

תפקיד ההורים בעולם המשחק של הילד

כאשר הורים משחקים עם ילדיהם,  נוצר "מאגר" של  חוויות חיוביות ורגשות חיוביים,  התורם ליצירת מערכת יחסים חמה.  לכך חשיבות גדולה במיוחד במקרה של ילדים עם קשיי התנהגות, המעוררים לעיתים ביקורת, כעס וחוסר-אונים בקרב הוריהם.  התייחסותם של ההורים מעוררת התנהגות לא רצויה אצל הילד, ההורים שוב כועסים, וכך נמשך מעגל הקסמים. דווקא במקרים אלה, יש מקום למשחק משותף, המאפשר הכנסתן של  חוויות חיוביות לתוך מערכת היחסים המתוחה. במובן זה, המשחק הוא פעילות משותפת שעוזרת ליצירת חיבור חיובי הורה-ילד שמאזן מתחים והתרחקות שנוצרים כתוצאה מקשיי ההתנהגות של הילד. ככל שההורים ייצרו חיבור חיובי יותר בשלב א', אך יקל עליהם להגיע לשיתוף פעולה ולהביא לשינוי בהתנהגותו השלילית של הילד בשלב ב'.

 

מעבר לזה, עבור ילדים עם בעיות התנהגות, המשחק מאפשר עיסוק עקיף בנושא המשמעת.  ילדים רבים עם בעיות התנהגות פועלים על-מנת לזכות בתשומת לב כלשהי, שלילית או חיובית, מהוריהם. כאשר הם עסוקים במשחק, קבלת תשומת הלב החיובית והמחזקת מההורים, המשחקים איתם,  עשויה להקטין את הצורך שלהם   להתנהג בצורות הגוררות תשומת-לב שלילית.

השגות ההורים לגבי משחק משותף עם ילדם:

לדברי קרולין וובסטר-סטראטון, ישנם מבוגרים המאמינים שלילדים יש נטייה טבעית למשחק, ושילדים ילמדו כיצד לשחק באופן אוטומטי אם ייתנו להם את הצעצועים המתאימים. הם מאמינים שהמשחק הוא "אינסטינקטיבי", שזוהי פעילות שילדים יכולים לעשות  בכוחות עצמם. ישנם מבוגרים המאמינים שאין צורך בהשתתפותו של מבוגר בפעילויות משחק של ילדים מפני שצרכי המשחק של ילדים מסופקים על-ידי משחק עם בני-גילם. אך המחקר מצביע על כך שלמרות שילדים אכן עוסקים במידה מסוימת של משחק ספונטאני, אין זה נכון שילדים משחקים מתוך אינסטינקט. למעשה, ילדים צריכים ללמוד כיצד לשחק, והמשחק היצירתי ייעלם ללא התערבות של מבוגר! נמצא גם שילדים מפיקים תועלת ייחודית ממשחק מבוגר-ילד. במהלך המשחק, המבוגרים עשויים לעזור לילדים ללמוד כיצד לפתור קונפליקטים, לשפר מיומנויות של פתרון בעיות, לטפח אוצר מילים ולפתח ערכים. המשחק המשותף מאפשר להורים להביע את הערכתם ליצירתיות ולדמיון של הילד ולסייע בבניית ההערכה העצמית של הילד. מחקרים הראו שילדים נוטים להיות יותר יצירתיים ולסבול מפחות בעיות התנהגות אם הוריהם ומבוגרים אחרים משחקים איתם במשחק דמיוני כשהם צעירים.

 

ברם, מבוגרים רבים מרגישים לא בנוח במשחק עם ילדים. המבוגרים, הן הורים והן מורים, נמנעים ומתביישים להשתתף במשחק דמיוני, לזחול על הרצפה תוך השמעת קולות רכבת, או להציג סיפורי אגדות. הורים מרגישים לעיתים קרובות שהם צריכים לפקח על הילדים וללמד אותם מה לעשות,  למשל איך לצייר "בצורה נכונה".  הורים העובדים שעות ארוכות מעדיפים לעיתים להקדיש את "זמן האיכות" לפעילות שלדעתם מקדמת את ילדיהם. המשחק הסמלי, שאינו מכוון להשיג מטרות מוגדרות, נתפס לעיתים כפחות ערך. מאידך, ישנם מבוגרים  המוכנים לשחק עם ילדיהם, ואף נכנסים למערכת תחרותית עם הילדים במהלך המשחק. 

 

נשאלת השאלה - מהו מקומם של ההורים במשחק ילדים? 

כאשר הורים משחקים עם ילדיהם,  נוצר "מאגר" של  חוויות חיוביות ורגשות חיוביים, התורם ליצירת מערכת יחסים חמה. הדבר חשוב במיוחד במקרה של ילדים עם קשיי התנהגות, המעוררים לעיתים ביקורת, כעס וחוסר אונים בקרב הוריהם.  התייחסותם השלילית של ההורים מעוררת התנהגות לא רצויה אצל הילד, ההורים שוב כועסים, וכך נמשך מעגל הקסמים. דווקא במקרים אלה, יש מקום למשחק משותף, המאפשר  הכנסתן של  חוויות חיוביות לתוך מערכת היחסים המתוחה. 

 

 

מקורות

 

 

Russ, S. (2004) Play in Child Development and Psychotherapy: Toward Empirically Supported Practice. New Jersey: Lawrence Erlbaum Associates.

 

Webster-Stratton, C. (1989) The  Parents and Children Series:  A Comprehensive  Course Divided into Four Programs

 

Webster-Stratton, C. and Herbert, M. (1994).  Troubled Families – Problem Children.  Chichester:Wiley.

 

 

דרכים לעידוד המשחק

התבוננות אוהדת -

על-פי גישתה של וובסטר-סטראטון, כאשר משחקים עם ילדים, חשוב להתמקד במה שהם עושים ואומרים. אפשר לדמות את ההורים לקהל אוהד, המתבונן במה שהילדים עושים, משבח ומתלהב. בנוסף, ההשתתפות הפעילה של ההורים במשחק תורמת להתפתחותו הרגשית, הקוגניטיבית והחברתית של הילד.

הנקודות הבאות מתמקדות בהיבטים של משחק משותף שתורמים להשתלבות טובה של  ההורים במשחק הילדים:

סביבה מאפשרת - כפי שמציינות שרה סמילנסקי ולאה שפטיה בספרם הקלאסי "המשחק הסוציודרמטי", משחק "כאילו" כולל אלמנטים שונים. במשחק התפקידים, הילד מחקה את המציאות באמצעות פעולות או מלל. עצמים שונים משמשים תחליף לעצמים אמיתיים ותיאורים מחליפים פעולות ומצבים. המשחק הסוציודרמטי כולל לפחות שני שחקנים שמקיימים ביניהם אינטראקציה מילולית. הורים  יכולים לעודד את התפתחות משחק התפקידים על-ידי דאגה לכך שלילדיהם תהיה גישה לצעצועים ולחומרים שונים המתאימים למשחק, כגון בובות, כלי בית, מכוניות קטנות, כלי עבודה של בעלי מקצועות שונים וכן חומרי יצירה. בנוסף, השתתפות טובה שלהם במשחק משותף עם הילד תורמת להתפתחות המשחק הסוציו דרמטי.

השתתפות פעילה כשהילד מוביל - הצעד הראשון במשחק עם הילדים הוא ללכת בעקבותיהם, לקבל את הרעיונות והדמיון שלהם. אפשר לחקות את פעולותיהם, וכמובן לעשות את מה שהם מבקשים. ההורה יכול לפנות אל הילד שלו כאילו הוא הדמות אותה מגלם הילד במשחק. ישנם הורים הסבורים שתפקידם הוא ללמד את הילד, גם במהלך משחק משותף. אבל, הורים כאלה שיתנסו במשחק חופשי ומכוון על-ידי הילד ייווכחו לראות שבמשחק המובל על ידם, ילדים מגלים עניין ומעורבות, יצירתיות ושיתוף פעולה. אלה מובילים להתפתחות יכולת ההתמדה והריכוז, יכולת המהווה תנאי מוקדם למיומנויות למידה. 

במקרה של ילדים עם קשיי התנהגות, ההשתתפות של הוריהם במשחקים שאותם מוביל הילד מהווה דגם ומודל ביחס להיענות ולשיתוף פעולה. הם למעשה מלמדים את הילדים כיצד ניתן להיענות לבקשות  המופנות אליהם ולקיים אינטראקציה מתמשכת המתקיימת מתוך שיתוף פעולה. 

קצב  וחזרתיות - לעיתים, קצב המשחק  נתפס כאיטי על-ידי ההורים, במיוחד כאשר הילד חוזר שוב ושוב על אותה פעילות. וובסטר-סטראטון מסבירה שבמצבים כאלה, הורים לעיתים משתעממים,  ובתגובה מציעים רעיון חדש או אופני משחק שונים, והיא מזהירה  שלא לדחוף  את הילדים לעבור לעניין חדש לפני שהם מוכנים לכך, שכן  החזרה על אותה פעילות מאפשרת תרגול  ורכישת בטחון.

מעורבות רגישה - ההצטרפות המוצלחת של ההורים דורשת רגישות הן לגבי הקצב והן לגבי תכני המשחק. כאשר יש רושם שהילד "נתקע" במשחק  ואינו יודע כיצד להמשיך, או כאשר הוא מדלג מפעילות אחת לשנייה בלי להשלים דבר, ניתן לסייע לו באמצעות הערות, שאלות והדגמות. חשוב להתאים את התגובות למצב ההתפתחותי של הילד וכן לרצונותיו באותו זמן. 

לא כדאי לשאול שאלות - לעיתים קרובות, הורים נוטים לשאול שאלות במהלך המשחק, מתוך כוונה ללמד את הילדים. במקרים אלו נשמעות שאלות כגון "איך קוראים לחיה הזאת?", "כמה נקודות יש כאן?", "מה את מציירת?" וכו'. בחלק מהמקרים, הילדים דווקא משתתקים ונאטמים. לפעמים  לילדים אין  עדיין תשובה לשאלה. לפעמים  מוקד התעניינותם שונה, והשאלה מפריעה להלך המחשבה שלהם. כן יש לקחת בחשבון את העובדה שכאשר שואלים שאלה, יש בכך מעין הוראה שקוטעת את רצף המשחק של הילד, שכן כדי לענות עליו להפסיק את מה שהוא עושה ולעבור לנושא של ההורה.

הערות תיאוריות - כיצד, אם כן, יכולים ההורים  לדבר עם ילדיהם במהלך המשחק באופן שתורם לחוויית הילד?  הטכניקה המוצעת היא  ללוות את המתרחש במשחק  עם תיאור מילולי. לדוגמא, "את  מכניסה את המכונית למוסך. עכשיו ממלאים דלק. עכשיו יוצאים לכביש, ונוסעים מהר". התיאור של המשחק משול לדיווח של שדר ספורט המתאר את הנעשה על המגרש. כאשר מחליטים גם לשאול שאלות, מומלץ  להתייחס  לתשובה באופן חיובי, ולהרחיב על כך. לדוגמא, אם שואלים "איך קוראים לחיה הזאת?" והתשובה של  הילד היא "ג'ירפה", אפשר להעיר "אה, ג'ירפה. את באמת מכירה את השמות של החיות. ותראי איזו ג'ירפה – היא סגולה". הערות מסוג זה  מבטאות הערכה על כך שהילד התגייס כדי לענות על השאלה וכן מרחיבות את התשובה על-ידי תוספת מידע.

תשומת לב כחיזוק חיובי - חשוב להתייחס למשחק שקט, עצמאי ומותאם על-ידי מתן תשומת לב. הערות תיאוריות הן דרך מצוינת למתן תשומת לב שמעשירה את הילד. ילדים זקוקים לקבל  תשומת לב מהוריהם, ואם לא יקבלו התייחסות כאשר הם מתנהגים בצורה מקובלת, הם יתנהגו בצורות המעוררות תשומת-לב שלילית כגון ביקורת והערות לא נעימות. במידה וניתן לעשות זאת, רצוי להפסיק להתייחס לילד כאשר יש הידרדרות בהתנהגותו, לפנות לעניין אחר ולנתק קשר עין. אך כאשר לא ניתן להתעלם מהתנהגות הרסנית או מתפרעת, יש להפסיק את המשחק ולהסביר שלא ניתן לשחק כאשר הילד זורק,  בוכה, צועק וכיו"ב.

 

נקודות נוספות להתייחסות:

  • מלכודת הביקורת - קל מאד ליפול לדפוס של הערות לתיקון כאשר הילדים משחקים. למשל לומר: "לא, זה לא הולך לשם", או "לא, לא כך עושים זאת - אתה עושה בלגאן". מבוגרים רבים מתחילים להתעקש בשלב די מוקדם למשל: שהרכבת חייבת לנסוע על הפסים, שמיטת הבובה חייבת להימצא בחדר השינה של בית הבובות - גם כאשר לילד יש רעיון אחר אודות מה שהוא רוצה לעשות. חוקים שאינם נחוצים ותיקונים מיותרים יגרמו לכך שהילד יהסס לחקור ולהתנסות. דבר זה יכול גם לפגוע בסמכות של הורים במצבים בהם חוקים באמת נחוצים.

  • מיקוד בחוויה ולא בתוצאה מבוגרים תמיד אוהבים לדעת מה ילדים עושים; זה שם דגש על ה"תוצר" של פעילות המשחק יותר מאשר על ה"תהליך" של המשחק. נוכל להתייחס לתהליך בצורה של שיקוף או שימוש  בשפה יותר תיאורית: "אתה ממלא את הדף בצבעים יפים, אתה עושה עיגולים גדולים, בחרת בצבע צהוב" וכו'.

  • צורך הילדים בשליטה - דונו בחשיבות עידוד תחושת היכולת והעצמאות של הילד.  הצביעו על כך שלילדים יש צורך לגיטימי לשליטה ולכוח. לילדים קטנים יש מעט הזדמנויות לחוש כוח ושליטה לגיטימיים באינטראקציות עם מבוגרים, משחק הוא אחד המקומות היחידים בהם ילדים יכולים להפעיל שליטה  ובמידה מסוימת גם להנחיל חוקים משלהם. כאשר יש להם הזדמנות והוריהם מקבלים את החוקים שלהם, אזי הילדים ייטו יותר לקבל את החוקים של הוריהם מחוץ להקשר של המשחק.

 

מספר מילות אזהרה!

לעתים מבוגר נעשה מתוסכל מדי בעת  המשחק עם ילד בגלל שהילד מתנהג שלא כשורה–  מיילל, צורח, זורק צעצועים , או נוהג בהרסנות בדרך אחרת. אם ניתן להתעלם מהיללות והצעקות , על המבוגר להתרחק מן הילד ולהתחיל לשחק בצעצוע אחר כאילו זה מאוד מעניין אותו. כשהילד מתחיל להתנהג כשורה, על המבוגר להחזיר מיד את תשומת הלב שלו לילד. עם זאת, אם הילד משחק באופן הרסני, יש להפסיק את המשחק לחלוטין .

לעתים מבוגרים נרתעים מלשחק עם ילד משום שהם חוששים שברגע שיתחילו, הם לא יהיו מסוגלים לסגת מן הפעילות מבלי שזה יהפוך  לעניין גדול. יש דרכים אחדות המאפשרות למבוגר  להכין את הילד לקראת סיום משחק. למשל, חמש דקות לפני המועד של סיום המשחק, הורה או מורה יכולים לומר:

"בעוד כמה דקות יגיע הזמן שאצטרך להפסיק לשחק איתך". חשוב להתעלם ממחאות הילד - להימנע מויכוח, ולהסיח את דעתו של הילד על ידי התמקדות בפעילויות משחק מתאימות. כשחמש הדקות חלפו, יש פשוט לקבוע ולומר "עכשיו הזמן שעליי להפסיק לשחק",  ואז יש לעזוב את הילד, ולהתעלם ממחאות כלשהן. מרגע שילדים לומדים שגם עם מחאות וויכוחים אין הם יכולים לתפעל את ההורים לשחק יותר, המחאות תדעכנה. לעומת זאת, אם המחאות של ילד מקבלות תשומת לב ונימוקים שכנגד מצד המבוגרים, המחאות תמשכנה לגבור.

 

מקורות:

 

סמילנסקי, ש. ושפטיה, ל. (1993). המשחק הסוציודרמטי: אמצעי לקידום לימודי חברתי וריגושי של ילדים צעירים . ק. ביאליק: הוצאת "אח".

 

Webster-Stratton, C. (1989). The Parents and Children Series:  A Comprehensive Course Divided into Four Programs